בארגון חברות וחברים אחיות ואחים וסטודנטים לסיעוד מכל קצוות המדינה- חלקנו מהצפון, חלקנו מהדרום והשאר מהמרכז. יש בינינו חברים מאילת והערבה.

אחרי שנה וחצי בגלות ובתחושת הלבד. 
כולנו נחושים לשנות את המציאות האיומה.
והן ממשיכות להתקשר לאורך כל היממה.
הם כותבים לנו ושואלים אם נסכים לעוד חבר קבוצה. 
וככל שאנו גדלים, אנו מתחילים להבין את התמונה הגדולה.מבינים את התפקיד שיש לנו עכשיו בשמירה על בריאות הציבור, בזמנים שלא ידענו כמותם.

IMG-20210613-WA0016.jpg

אני נטלי כהן, בת 36, אחות אקדמאית מוסמכת ואמא של אייל.

סיימתי את לימודי ההסבה שלי ב 2016, ומיד התחלתי לעבוד כאחות באחת מקופות החולים הגדולות במדינה. שימשתי שם בעיקר כאחות קהילה, אך צברתי ניסיון גם כאחות נשים ופוריות במשך תקופה

להיות אחות קהילה, הייתה עשייה שנהניתי ממנה מאוד, ושאפתי לגדול במסגרתה.

האוכלוסייה שהכי נגעה בי היא אוכלוסיית הקשישים – שאפתי להתמקצע בתחום, ואני עדיין רוצה.

לאחרונה נבחרתי לשמש כאחות אחראית מרפאה בקופת חולים אחרת, אך ההצעה הוסרה, עקב בקשתי שלא להתחסן , ולמרות שהסכמתי לבדיקה ככל שתידרש.

כשחשפתי את הסיפור האישי שלי, קרה דבר נפלא.

אחיות מתוך המערכת וגם כאלו שפועלות מחוצה לה החלו לפנות ולשתף בחווייתן.

העדויות היו מזוויעות, אך הן לימדו אותי על היקף וחומרת המצב.

בחרתי לעשות מעשה על מנת לייצר שינוי במציאות המדאיגה שאנו חיים היום, ולהביא תקווה לעתיד נטול ניסויים בבני אדם שלא על דעתם, ולעצירת אמצעי הכפייה על האוכלוסייה.

לשמחתי הרבה, מצאתי כמאה ושלושים שותפות ושותפים לדרך, ואנו גדלים כל הזמן.

 

כשבין אנשי מקצועות הרפואה הדעות חלוקות כל כך , ונוסיף על כך את העדויות המדאיגות בשטח, הנערמות כל הזמן-

ראוי שנעצור את השעטה קדימה, ונבחן הכל מחדש.